החלטה בתיק ת"א 60853-05-12

            לפניי בקשה למעין העוסקת בתיקון גדריו של צו זמני שניתן במסגרת תביעה שהמשיב הוא שהגישה, ועניינה הבעלות והשימוש בנכס ששני הצדדים מחזיקים בחלקים ממנו.

1.                   המבקשת 1 רכשה חלקים נבחרים ממתחם "חסן ערפה" בתל-אביב, וכוונתה לבנות שם מגדלים רבי קומות. המשיב היה בעליו של חלק ממבנה מסוים במתחם, הכולל מספר חדרים וחצר (להלן: המבנה), הוא כנראה המבנה האחרון שנותר במתחם. מחלוקת בין הצדדים, שלא כאן יוכרע בה, היא האם אותה זכות בעלות אבדה לו זה מכבר בעקבות אישורה של תכנית איחוד וחלוקה במתחם, אם לאו. בעלי הזכויות במבנה (למצער - בעבר) היו שניים: המשיב, וקבוצת אנשים שיכונו יחדיו "אבלסון". לכל אחד מן השניים היתה זכות בעלות בחלק נפרד מן המבנה, ושתי הקבוצות גם יחד השכירו, בנפרד, את זכויותיהן במבנה לאדם בשם אברהם שהינו (להלן: שהינו), שעושה מזה שנים שימוש במבנה להפעלת עסק לחלקי חילוף למכוניות (ובלשונו של המבקש: משחטת רכב).

2.                   בראשית שנת 2012 רכשה המבקשת 1 זכויות שונות במתחם, לרבות זכויות אבלסון במבנה, תוך פינוי שהינו מחלק אבלסון במבנה. המבקשת 1 אף פנתה למבקשת 3, שבניהול המבקש 2 (להלן גם: המבקש) שיפעל לפינוי המתחם כולו והמבנה בפרט. לטענת המשיב, שלא מכר את זכויותיו, פעל המבקש בדרך נמרצת יתר על המידה, לרבות תחילת הריסתם של קירות במבנה, הריסה שהיתה מובילה להרס המבנה כולו - בחלקם של אבלסון (ועתה - המבקשת 1) ושל המשיב גם יחד. על רקע האמור הגיש המשיב בקשה בהולה לצו מניעה זמני, ולאחריה - תובענה, המתמקדת באיסור ביצוע עבודות הריסה בנכס, על מנת שלא תפגע זכות הבעלות של המשיב בנכס. בתום דיון בין הצדדים ניתן ביום 24.6.12 צו זמני, שאסר על המשיבים לבצע פעולות הריסה או לפגוע בדרך אחת במבנים בנכס, בין אם בחלק אבלסון ובין אם בחלק המשיב, תוך שהודגש שהצו אינו חל על מניעת שימוש בחצר הנכס, שלגביה צוין כי המשיב לא הוכיח זכות שימוש בלעדית (ודאי מששהינו, המחזיק בחלקו בנכס, לא היה צד להליך), ואין להטיל מגבלות על המבקשים, אף שהותר לצדדים לפנות לבית משפט זה בבקשה לשנות את המצב.

3.                   בשלב מסוים החל המבקש לעשות שימוש בחדר מסוים שעבר לחזקת המבקשת 1 - לצרכיו. לאחר מכן הסיר מחיצת איסכורית (מחיצת פח) שהפרידה בין חדר זה לחדר אחר, שבפועל הוא בחזקת שהינו (לטענת המבקשים - אף ששהינו אמור היה להשיב את החזקה בחדר זה לאבלסון). מהלך זה הוביל לבקשת בזיון בית משפט מצד המשיב, ולכך שהמבקש הסכים להחזיר את מחיצת האיסכורית למקומה ולהגיש בקשה סדורה לאישור בית המשפט. בקשה כזו אכן הוגשה, להסרת המחיצה, כמו גם למתן אפשרות למבקשים להיכנס לחצר המשותפת ולעשות שימוש בה, הן בדרך של הסרת לוח עץ הסוגר את פתח החדר שבחזקת המבקש ומוביל לחצר, הן על-ידי מסירת מפתח השער החיצוני של שער החצר - לידי המבקשת.

4.                   המבקשים טענו, בתמצית שבתמצית, כי שהינו אמור היה להשיב את החזקה בחדר שמצדה האחר של המחיצה - לאבלסון ולמבקשים, וכי הסרת המחיצה נחוצה להם על מנת לעשות שימוש נוח בחדר, המשמש אותם כיום כמשרד בבנין האחרון שנותר במתחם, ובלא שמחיצה כעורה תחצוץ בין שני חלקי החדר. לגבי החצר נטען כי לאבלסון ולמבקש היו זכויות משותפות בחצר, כל אחד השכיר את חלקו לשהינו, לאחרונה - בהסכמים משנת 2008, וכי משהשיב שהינו את חלק אבלסון בנכס לידי המבקשים - הרי שהמבקשים בעלי זכות שימוש שאינה בלעדית בחצר.

5.                   עמדת המשיב, בתמצית שבתמצית, היא כי אין כל הצדקה להסרת המחיצה במה שהמבקשים מכנים עתה "משרד", וכי הסרתה נועדת להוות רק נדבך בהשתלטות המבקשים על הנכס. אשר לחצר נטען כי כפי שניתן ללמוד מהסכם שנכרת בין המשיב לבין שהינו בשנת 2012, מלוא הזכויות בחצר (להבדיל מאשר במבנה) הן של המשיב, וכן נטען כי הן המשיב הן שהינו הם המחזיקים במשותף בחצר. עוד נטען כי אין מקום לדחיקת רגליהם של שהינו ושל המשיב מן החצר, וכי למבקשים אין כל צורך בשימוש בחצר.

6.                   מצד המבקשים הצהיר המבקש, ומצד המשיב - המשיב עצמו, ולאחר מכן הוסיף (בהיתר) תצהיר של בנו של המשיב, עו"ד זיו איזנר, מהלך שהדגיש קשיים מסוימים בגרסתו של המשיב שהצריכו השלמות ותיקונים. לאחר חקירת המצהירים ולאחר שהצדדים השלימו את טענותיהם, הגיע זמן הכרעה. זו תחולק לשתי הסוגיות שבמחלוקת: הסרת מחיצת האיסכורית, והשימוש בחצר.

הסרת מחיצת האיסכורית

7.                   שתי שאלות כרוכות במחיצת האיסכורית: החלפתה במחיצה אסטתית יותר, או הסרתה.

8.                   לגבי החלפתה במחיצה אחרת: בכך אין קושי. אין מניעה להחליף את המחיצה, המוגדרת על-ידי המבקש ככעורה במיוחד, במחיצה כעורה פחות, ככל שההחלפה אינה גורמת לפגיעה פונקציונלית או בטיחותית כלשהי. המבקש עתר (כבקשה חלופית) להתיר לו להקים קיר גבס חלף המחיצה, באותו מיקום של המחיצה דהיום. המשיב לא העלה התנגדות בדיון לפתרון מוגבל זה, להבדיל מהסרת המחיצה כליל. אין אף כל טעם ענייני להתנגד להחלפה שכזו. בנסיבות אלה, ההחלפה אפשרית היא, חרף הצו הזמני.

9.                    שאלה נפרדת היא הסרת המחיצה כליל. דבר זה לא ניתן להתירו. המחיצה מפרידה בין שני חדרים, או "חצאי חדרים" (כפי כינוייהם השונים של הצדדים), שדבר אחד אינו שנוי במחלוקת בעניינם: כי החזקה בפועל בכל אחד מהם היא נפרדת. חדר אחד הוא בחזקתם בפועל של המבקשים, ומעברה האחר של המחיצה - חדר בחזקתו בפועל של שהינו. המבקשים טוענים אמנם (ורק היום, לא בדיונים הקודמים) שהצד האחר של החדר אמור היה להיות מוחזר להם, עת השיב שהינו את החזקה ביתר מחצית המבנה לידי המבקשים, שנכנסו בנעלי אבלסון (טענה שהמשיב חולק עליה כמובן). אולם המבקשים לא הלינו על כך לפני כשנה, כאשר היה הדבר, ולא בעת שהוגשה הבקשה לצו מניעה זמני, אלא רק כיום. לעת הזו, בגדרי דיון בבקשה לסעד זמני, טענה זו לא תסייע למבקשים. הסרת המחיצה כמוה כשינוי במצב העובדתי של החזקה באחד מחדרי המבנה. המבקשים עתרו כבר לפינוי הנכס, ובכלל זאת תתברר השאלה האם שהינו או המבקש מחזיקים בחדר האחר בדין, או שלא כדין, ואם שלא כדין - יפונו. אולם אין מקום לערוך שינויים בחזקה, בדרך של הסרת מחיצה בין החדר בו מחזיק המבקש לבין החדר בו מחזיק שהינו, בגדרי הבקשה לצו ארעי. דין בקשה זו - להידחות.

השימוש ב"חצר המשותפת"

10.               מקצת השיקולים שנמנו לאי-הסרת המחיצה, למניעת שינויים במצב העובדתי, יכולים היו כמובן לעגן דחייה אפשרית גם של הבקשה לשימוש בחצר. עם זאת המצב העובדתי והמשפטי בעניין החצר שונה במספר הקשרים חשובים, והתוצאה - שונה בהתאם. אבאר, מבלי להידרש לכל אחת ואחת מטענותיו של המשיב, שהמאחד אותן הוא כי לא היה בהן לשכנע שיש לקבל את עמדת המשיב.

11.               טעם ראשון לקבלת עמדת המבקשים נעוץ בפגם בהתנהלותו הדיונית של המשיב. אבהיר. הבקשה שהגיש המשיב לצו מניעה זמני כללה בקשה לאסור על המבקשים לא רק לבצע עבודות הריסה בנכס, אלא איסור להיכנס לנכסי המשיב, ובכלל זאת איסור כניסה ל"חצר" (סעיף א' לבקשתו). בעוד שבהחלטתי מיום 24.6.12 ראיתי לנכון ליתן למשיב סעדים שעניינם המבנה, על שני חלקיו (לא כולל החצר), הרי שלגבי החצר הבהרתי כי הדין שונה: בהיעדר ראיות של ממש באשר לשימוש בחצר, נמנעתי מלהכריע בשאלת הזכויות בחצר (קרי: הכרעה בהתאם לסעיף 19 לחוק המקרקעין, אגב בירור הבקשה לסעד זמני). עם זאת הבהרתי כי אין להיעתר לבקשה לצו שעניינו החצר, ואין להטיל על המבקשים (או על המשיב) מגבלות כלשהן מביצוע שימוש בחצר, כל עוד אין המבקשים דוחקים את רגליו של שהינו או מונעים את פעילותו השוטפת בה. רק במקרה הצורך, הבהרתי, יוכל כל אחד מן הצדדים לפנות בבקשה נוספת - וכך נהגו המבקשים עתה.

12.               העובדה שהותרתי לכל אחד מן הצדדים פתח לפנות לבית המשפט במקרה הצורך, אין משמעה שהמשיב - שהובהר לו בהחלטה כי נדחית בקשתו להטלת מגבלות על המבקשים מלעשות שימוש בחצר המשותפת - רשאי על דעת עצמו למנוע את אפשרות הכניסה של המבקשים לחצר ואת שימושם בה. אילו סבר המשיב כי זכותו עומדת לו שלא לאפשר את הכניסה, ונוכח האמור בסעיף 19 להחלטתי מיום 24.6.12, שומה היה על המשיב ליזום בירור פוססורי של הזכויות בחצר המשותפת (שהיה מחייב אף את מעורבות שהינו בהליך), במקום למנוע מן המבקשים כניסה לחצר חרף ההחלטה, ולהעלות את טענותיו רק בגדרי התשובה הנוכחית לבקשת המבקשים להשתמש בחצר. התנהלות זו, של בקשת סעד מבית המשפט ואז נקיטת סעד עצמי שעה שסעד מבית המשפט לא ניתן לו - היא בעייתית, ומחלישה מאד מן ההצדקה שבית המשפט יושיט יד למשיב.

13.               טעם שני כרוך בעובדה שההליך הנוכחי אינו אלא נדבך בבקשה לסעד זמני שהגיש המשיב. השאלה ההולמת אינה האם בהינתן מצב עולם כקיים בעקבות החלטתי מיום 24.6.12, יש להעניק למבקשים סעד שעניינו אפשרות חזקה ושימוש בחצר; השאלה הראויה יותר היא האם מלכתחילה היה מקום ליתן למשיב סעד זמני שימנע מן המבקשים את השימוש והחזקה.

המשיב מדגיש כי אין מקום שבית המשפט, עת הוא נדרש לבקשה לסעד זמני, לא ייתן ידו לשינוי המצב הקיים, ואף ימנע מאחר לעשות שינוי כלשהו. ברם הבקשה הנוכחית באה (באופן חריג) בגדרי תובענה שהמשיב הוא שהגישה. הבקשה המקורית לסעד זמני שהגיש המשיב קראה להתערבות בית המשפט על מנת למנוע פגיעה בזכות הבעלות של המשיב בחלקו הנטען במבנה, בדרך של ביצוע עבודות הריסה בנכס. ההתערבות בצו הזמני אכן באה למנוע שינויים בלתי הפיכים בנכס, בדרך של ביצוע עבודות הריסה. לא היה כל מקום לעומת זאת למתן צווים שעניינם השימוש בנכס, ואכן לא ניתנו כאלה, שהרי שימוש בנכס אינו מסב, ככלל ובפרט כאן, נזקים בלתי הפיכים העלולים לקעקע את זכות הבעלות. על רקע זה יש לראות את הבקשה הנוכחית, הקוראת לבית המשפט לאפשר למבקשים לעשות שימוש בנכס, שמחציתו נרכש על ידם כדין. אם בגדרי הבקשה המקורית לצו מניעה זמני לא היה המשיב יכול להגיע להישג המונע מן המבקשים שימוש בחצר המשותפת, אזי גם בהליך הנוכחי, של בקשה שהמבקשים הם שיזמו, אין למנוע מהם אפשרות לעשות שימוש בחצר המשותפת. 

14.               טעם שלישי נעוץ בהיעדרו של שהינו מן ההליך הנוכחי. שהינו - בעל זכות השכירות במחצית המבנה וחלק במחלוקת מן החצר, נעדר גם מן הבקשה המקורית לצו זמני. ברם ניתן היה - בקושי מסוים - להסכין עם חסרונו, שעה שבית המשפט נקרא להגן על זכות הבעלות הנטענת של המשיב, שקיומה היה צפוי להיות מסוכל בדרך של החרבת חלקים במבנה בידי המבקש. כמובהר בהחלטתי מיום 24.6.12, צו למניעת הרס חלקים במבנה - ניתן, ברם הוראות לגבי השימוש בחצר המשותפת, כאשר שהינו לא נכח בהליך - אין מקום לתת. עתה מתמקדים אנו רק בשאלת החצר המשותפת, ועל מימוש זכויות השימוש והחזקה, להבדיל מן הבעלות בנכס. לעת הזו, חסרונו הנמשך של שהינו הוא כבר בלתי סביר בעליל, ולא ניתן לסייע למשיב בדרך של מתן צווים, שימנעו את אפשרות שימוש המבקשים בחצר המשותפת. לא ניתן לקיים דיון רציני בשאלת השימוש הנוכחי של שהינו בחצר, השימוש של שהינו בשנים האחרונות, או ההפרעה שיסבו המבקשים לשהינו, כאשר המשיב אינו רואה לנכון (או אינו מצליח) להביא את שהינו לחוות עמדתו בהליך שלפניי (להבדיל מבהליכים אחרים). ושוב: ההליך כולו מתנהל בגדרי בקשה לסעד זמני שהגיש המשיב, ובהתאם הנטל עליו לבסס את הצורך בהטלת מגבלות באמצעות הצו הזמני על שימושם של המבקשים בנכס.

15.               טעם רביעי לדחיית עמדת המשיב הוא לגופם של דברים . אבלסון והמשיב היו הבעלים המשותפים של הנכס כולו. הצדדים קבעו, ואף התנהלו, באופן שהעניק לכל אחד מן הצדדים חזקה ייחודית בחלק מן החדרים שבמבנה, כאמור בהסכמים הנפרדים משנת 2008. קשה לומר אמנם כי הדבר נעשה בצורה סדורה וברורה כל צרכה, אולם ניכר כי כוונת הצדדים היתה להפרדה מוחלטת מבחינת החזקה בחדרים. זהו המצב העובדתי גם כיום. לגבי החצר המצב הוא שונה: בכל אחד משני ההסכמים, שעו"ד זיו איזנר (בנו של המשיב) הוא שערכם, מצוינת זכות שימוש מסוימת בחצר. בהסכם איזנר-שהינו אין קביעה כי איזנר הוא בעל מלוא זכויות השימוש בחצר, וכי אותן הוא מעביר לשהינו; אלא שיש לו זכות שימוש והחזקה בלעדית בשני חלקים מסוימים של החצר, וזכות שימוש והחזקה (שאינה בלעדית) ב"רחבה לפריקה וטעינה הנמצאת ליד המבנים" (נספח ב' לתצהיר עו"ד איזנר). מנגד, וכהשלמה ממש להסכם איזנר-שהינו, הרי בהסכם אבלסון-שהינו מוגדר אבלסון כ"בעל זכות שימוש והחזקה ברחבת פריקה וטעינה הנמצאת ליד המבנים".